בָּרוּךְ ה’,
יוֹם ב’ קֹרַח [כ”ח סיון תרע”ד], פֹּה עִיר הַקֹּדֶשׁ טְבֶרְיָא תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן.
הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וְכָל טוּב סֶלָה לִכְבוֹד אֲהוּבִי הַיָּקָר, הֲלֹא הוּא הָרַבָּנִי הַמֻּפְלָא וְכוּ’, כְּבוֹד שְׁמוֹ תִּפְאַרְתּוֹ, מוֹרֵנוּ הָרַב ר’ נָתָן נֵרוֹ יָאִיר. עִם שְׁלוֹם בְּנוֹ הַנֶּחְמָד לַבְּרִיּוֹת, כְּבוֹד שְׁמוֹ תִּפְאַרְתּוֹ, מוֹרֵנוּ הָרַב ר’ סֶענְדִיר חַיִּים נֵרוֹ יָאִיר.
שָׁלוֹם לָכֶם וּלְכָל בְּנֵי בֵיתְכֶם שֶׁיִּחְיוּ.
בֶּטַח הִגִּיעַ לְיֶדְכֶם מִכְתָּבִי שֶׁשָּׁלַחְתִּי עַל יְדֵי הָרַבָּנִי מוֹרֵנוּ הָרַב ר’ נַפְתָּלִי חַנֶּה’לִיס נֵרוֹ יָאִיר, וְשָׁם כָּתַבְתִּי לוֹ קַבָּלָה עַל הַסַּךְ שִׁשָּׁה בָּאשְׂטְלִיק[1] שֶׁשְּׁלַחְתֶּם לִי עַל יְדֵי ר’ לֵייבִּיל נָאדֶער נֵרוֹ יָאִיר.
וְהִנֵּה זוּגָתִי תִּחְיֶה עֲדַיִן מֻטֶּלֶת עַל עֶרֶשׂ דְּוַי לֹא עָלֵינוּ, וְזֶה כַּעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁנָּפְלָה לְחֻלְשָׁה, אִין מֶען זֶעהט נִיט קֵיין בֶּעסִירְקַייט[2]. ה’ יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם עָלֶיהָ וְיִשְׁלַח לָהּ בְּקָרוֹב רְפוּאָה שְׁלֵמָה בִּזְכוּת קְדֻשַּׁת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אֲשֶׁר שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ נִקְרָא עָלֵינוּ גַּם כֵּן.
אָנָּא לְהַזְכִּירָהּ לִרְפוּאָה שְׁלֵמָה, כִּי אֵין כֹּחֵנוּ אֶלָּא בַּפֶּה. וְאִם יִהְיֶה בִּיכָלְתָּם לִשְׁלֹחַ לִי מָה, בְּוַדַּאי תְּחַיוּ אוֹתִי.
אוֹי אוֹי עַל גֹּדֶל הַיִּסּוּרִים הָעוֹבְרִים עָלַי, ה’ יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם עָלַי וְיָקֵל מִמֶּנִּי עַל כָּל פָּנִים מְעַט, וִיחַזֵּק אֶת דַּעְתִּי לְקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה.
וַאֲנִי מְחַזֵּק אֶת עַצְמִי בְּהַדִּבּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ עַל הַפָּסוּק ‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ’ (ויקרא יט), הַיְנוּ שֶׁתְּקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה כָּל מִינֵי הָרָעוֹת הָעוֹבְרִים עָלֶיךָ, כִּי ‘כָּמוֹךָ אֲנִי ה”, עֲדַיִן אֲנִי הוֹלֵךְ עִמְּךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים (לקו”מ סי’ קסה). וְצַדִּיק ה’ בְּכָל דְּרָכָיו, וְהַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, אֵל אֱמוּנָה, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
וּבָרוּךְ ה’ אֲשֶׁר בַּצַּר הִרְחִיב לִי וְהִקְדִּים רְפוּאָה לְמַכָּתִי – שֶׁנִּתְקָרֵב עַל יָדִי הַבָּחוּר יִשְׂרָאֵל דֹּב נֵרוֹ יָאִיר, אֲשֶׁר עוֹבֵד אוֹתִי כְּעֶבֶד נֶאֱמָן אֶל אֲדוֹנָיו וּכְבֵן רַחְמָן אֶל אָבִיו – וְעוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְסוֹבֵל בִּזְיוֹנוֹת בִּשְׁבִילִי וּמְקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה – בִּכְדֵי לְהַמְצִיא לִי אֵיזֶה מָעוֹת אוֹ מָזוֹן. בָּרוּךְ ה’ עַל הַחֶסֶד הַזֶּה.
אִם יִהְיֶה בִּיכָלְתְּכֶם לִשְׁלֹחַ לִי מָה, תִּשְׁלְחוּ; יוֹתֵר טוֹב עַל יְדֵי או”מ לְר’ לֵייבִּיל מָאכְטֶער, כִּי עַל יָדוֹ מַגִּיעַ לְיָדִי הַמָּעוֹת בְּנָקֵל יוֹתֵר, וְדַי לַמֵּבִין.
פְּרִישַׂת שָׁלוֹם לִידִידֵינוּ הַיָּקָר מוֹרֵנוּ הָרַב ר’ נָתָן חַנֶּה’ס נֵרוֹ. יָאִיר אָנָּא יְדִידִי לַעֲשׂוֹת מָה עֲבוּרִי, כִּי אֵין בִּיכָלְתִּי לְבָאֵר גֹּדֶל מְרִירוּתִי – ה’ יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם מֵעַתָּה, וְיֵשׁ בְּכֹחַ הַצְּדָקָה הַזּוֹ לְהָגֵן עֲלֵיכֶם לְכָל טוּב.
כַּעֲתִירַת יְדִידְכֶם הַפּוֹרֵשׂ שְׁלוֹמְכֶם בְּאַהֲבָה רַבָּה.
יִשְׂרָאֵל הַיְילְפֶּרִין
פְּרִישַׂת שָׁלוֹם לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ בְּאַהֲבָה רַבָּה.
[1] שם מטבע טורקי שהיה נהוג בזמנם.
[2] ואין רואים [שחל] הטבה במצבה.
