בָּרוּךְ ה’,
יוֹם א’ יִתְרוֹ לְדֹרֹתָם[1] [י”ב שבט תרע”ד], פֹּה לָאדְ’ז.
הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וְכָל טוּב סֶלָה לִכְבוֹד אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הַיְקָרִים שֶׁיִּחְיוּ, וּבִפְרָט לַחֲבֵרִי הַיָּקָר, הֲלֹא הוּא מוֹרֵנוּ הָרַב ר’ יִצְחָק מֵאִיר נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח.
הִנֵּה עָרַכְתִּי הַמִּכְתָּב סָמוּךְ – לְלוּבְּלִין לְר’ צְבִי לוּבַּארְסְקִי, אַךְ לֹא שָׁלַחְתִּי לוֹ, מִפְּנֵי טִרְדַּת הַדָּרֶךְ; וְכָעֵת הִנְּנִי שׁוֹלֵחַ לוֹ הַמִּכְתָּב. וְאָנָּא לְשַׁלְּחוֹ לִטְשֶׁערִין בְּצֵרוּף כַּמָּה עָלִים לְדֻגְמָא, אֵיךְ זֵייא זָאלִין זַאן שׁוֹהְן פַיירֶערְט פִין דִּיא גְּרַאדִין[2]. וּכְבוֹדוֹ הָרָם יוּכַל גַּם כֵּן לִכְתֹּב לוֹ כַּמָּה דִבּוּרִים.
וְהִנֵּה בָּרוּךְ ה’ הָיָה לָנוּ שַׁבָּת שָׂמֵחַ, וְהָיָה עַל קַבָּלַת שַׁבָּת עֵרֶךְ שְׁנֵי מִנְיָנִים, וּבָרוּךְ ה’ רָקַדְנוּ יָחַד. וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ מִפֹּה מִתְגַּעְגְּעִים מְאֹד וּמִשְׁתַּדְּלִים לַעֲשׂוֹת שְׁטִיבִּיל, יְהִי רָצוֹן שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדָם.
וְהִנֵּה סִפְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חֲשׁוּבִים מְאֹד מְאֹד בְּפֹה, וּבִפְרָט הַ’נַּחַת הַשֻּׁלְחָן’. וְאִם כְּבוֹדוֹ הָרָם יִהְיֶה בְאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת, מֵהַנָּכוֹן לָבוֹא לְכָאן גַּם כֵּן.
פְּרִישַׂת שָׁלוֹם לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ. וּמֵאֶפֶס הַפְּנַאי הִנְּנִי אֲקַצֵּר, כִּי אֲנִי נוֹסֵעַ עַכְשָׁיו לָעִיר וְכוּ’ – לְהַמֵּצָר[3].
יְדִידוֹ הַפּוֹרֵשׂ שְׁלוֹמוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, וְשָׁלוֹם לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ.
יִשְׂרָאֵל הַיילְפְּרָן
פְּרִישַׂת שָׁלוֹם לִידִידִי כְּנַפְשִׁי מוֹרֵנוּ הָרַב יְחֶזְקֵאל נֵרוֹ יָאִיר. נָא וָנָא לִרְאוֹת לְשַׁלֵּם הַחֲמִשָּׁה רוּבַּל־כֶּסֶף בְּעִתּוֹ וּבִזְמַנּוֹ. וְאִם לֹא יַגִּיעַ הַמָּעוֹת מִטֶּעפְּלִיק, יִמְכֹּר מֵהַסְּפָרִים שֶׁהִנַּחְתִּי עֲבוּר לֵייבִּיל; אַךְ יִכְתֹּב עוֹד הַפָּעַם לְטֶעפְּלִיק, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַמָּעוֹת לְטֶעפְּלִיק יְשַׁלֵּם לְר’ לֵייבִּיל הַסַּךְ חֲמִשָּׁה רוּבַּל־כֶּסֶף.
הַנַּ”ל
[1] תיבת ‘לדרתם’ גי’ תרע”ד, ורצה לרמז בזה בדרך צחות על שנת כתיבת המכתב.
[2] אולי הפירוש הוא כך: איך כבר נהיו מוכנים הלוחות לדפוס.
[3] לגבול.
