בָּרוּךְ ה’,
שָׁלוֹם וְכָל טוּב סֶלָה לְרֹאשׁ גַּבְרָא רַבָּה וְיַקִּירָא, נֶפֶשׁ מִנַּפְשִׁי, עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, אִישׁ… הֲלֹא הוּא הַנָּגִיד הַמְפֻרְסָם מוֹרֵנוּ הָרַב ר’.
הֵן בֶּאֱמֶת שֶׁבְּעֵת שֶׁהָיִיתִי בְאוּמֶין עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אָז דִּבַּרְתִּי עִם כְּבוֹדוֹ הָרָם שֶׁנִּסְכַּם בְּדַעְתִּי לִנְסֹעַ מִכָּאן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל ‘רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה’ הִיא תָקוּם’ (משלי יט), כִּי ה’ יִתְבָּרַךְ הִזְמִין לִי בְּכָאן בְּאוּמֶין אִישׁ שֶׁהֻצְרַכְתִּי לַעֲבֹד בִּשְׁבִילוֹ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, כִּי הָאִישׁ הַזֶּה נִתְרַחֵק מְאֹד מֵאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּתְהִלָּה לָאֵל נִתְקָרֵב עַל יָדִי קְצָת לַה’ יִתְבָּרַךְ עַל דֶּרֶךְ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.
הֵן אֱמֶת שֶׁיּוֹדֵעַ אֲנִי בְעַצְמִי שֶׁאֵינִי כְּדַאי אֲפִלּוּ לִפְתֹּחַ אֶת פִּי לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְעוֹרֵר אֶת אֲחֵרִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, אֵין לִי עַל מִי לִסְמֹךְ אֶלָּא עַל רַחֲמֵי ה’ יִתְבָּרַךְ וְעַל כֹּחַ וּזְכוּת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁהִזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, כַּמְבֹאָר בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת (חו”מ כח והרשאה ד, יג) שֶׁפַּעַם אֶחָד גָּעַר בְּתַלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים וְקָרָא אוֹתָם עֵצִים יְבֵשִׁים, וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה עַל מַה שֶּׁהֵם מִתְרַשְּׁלִים בַּהַנְהָגָה הַיְקָרָה הַזֹּאת (ראה בחיי”מ תקמג). וּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה ‘כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם’ (לקו”מ תנינא סי’ ז) שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲסֹק בָּזֶה, ‘כָּל אָדָם’ דַּיְקָא, הַיְנוּ יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה.
כַּמְבֹאָר בְּהַשִּׂיחוֹת שֶׁלְּאַחַר הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת (שיהר”ן קיט), שֶׁפַּעַם אֶחָד עָנָה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ‘כְּשֶׁאוֹחֲזִין בָּזֶה הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד’, וּבֵאֵר אַדְמוֹ”ר הָרַב הַצַּדִּיק ר’ נָתָן זְצוּקַ”ל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁכַּוָּנָתוֹ שֶׁאִם הָאָדָם יֶאֱחֹז בְּזֶה הַדָּבָר, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא – אַף עַל פִּי כֵן הוּא רוֹצֶה שֶׁחֲבֵרוֹ יִהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר, הוּא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד.
וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, שֶׁנִּרְאֶה מִלְּשׁוֹן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ”ל ‘לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲסֹק בָּזֶה’ – וְהִכְפִּיל לְשׁוֹנוֹ הַנָּעִים שֶׁאָמַר ‘לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲסֹק’, נִרְאֶה מִזֶּה שֶׁצָּרִיךְ לָזֶה הִשְׁתַּדְּלוּת עָצוּם, הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם הֶכֵּרוּת עִם אִישׁ הַנַּ”ל שֶׁרוֹצֶה לְדַבֵּר עִמּוֹ, עִם כָּל זֶה יִרְאֶה לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲשׂוֹת עִמּוֹ אֵיזֶה מִסְחָר, אוּלַי יִצְמַח מִזֶּה שֶׁיּוּכַל לְדַבֵּר עִמּוֹ אֵיזֶה דִבּוּרִים טוֹבִים, וְיִזְכֶּה עַל יְדֵי זֶה לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ, לַעֲבֹד אוֹתוֹ.
הֵן אֱמֶת שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ הוּא הַמְעוֹרֵר יְשָׁנִים – אֵלּוּ הַיְּשֵׁנִים בְּתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל עִם כָּל זֶה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַזֹּאת יִהְיֶה נַעֲשֶׂה עַל יָדֵינוּ.
וְעוֹד נִרְאֶה מִלְּשׁוֹן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר ‘לַעֲסֹק בָּזֶה’, שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת בָּקִי בְּזֶה הָעֵסֶק כְּמוֹ בְּהָעֵסֶק הַמַּשָּׂא וּמַתָּן, הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁבְּעִנְיָן הַמַּשָּׂא וּמַתָּן הַדֶּרֶךְ הוּא שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם מְאַבֵּד פַּעַם אֵיזֶה רוּבַּל־כֶּסֶף שֶׁעָשָׂה, עִם כָּל זֶה אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶת הַמַּשָּׂא וּמַתָּן בַּעֲבוּר זֶה, כְּמוֹ כֵן הוּא בַּדָּבָר הַזֶּה, הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם אִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁהִתְחִיל לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ נָפַל קְצָת מֵעֲבוֹדָתוֹ, עִם כָּל זֶה לֹא יִתְיָאֵשׁ מִלְּקָרֵב אֲחֵרִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְיֵשׁ רְאָיָה לָזֶה מֵהַסֵּפֶר ‘חַיֵּי מוֹהֲרַ”ן’ (סי’ תקמג), שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, שֶׁרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אָמַר, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא יִפְעֹל אֵצֶל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמָּהֶם, רַק לְפִי שָׁעָה, הוּא גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד, הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם יִפְּלוּ מִזֶּה חַס וְשָׁלוֹם וְלֹא יַעַמְדוּ בַּעֲבוֹדָתָם, הוּא גַּם טוֹב מְאֹד, כִּי סוֹף כָּל סוֹף יִגְמֹר ה’ יִתְבָּרַךְ אֶת שֶׁלּוֹ – וְלֹא יֵלֵךְ לְאִבּוּד אֲפִלּוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים יִזְכֶּה גַּם כֵּן לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, כִּי ‘לֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח’, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְהַלְּלִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם ‘נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס’, הַיְנוּ שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף יְכַנְּסֵם אֶל הַקְּדֻשָּׁה.
וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁסִּפְּרוּ לִי מֵאֵיזֶה צַדִּיק אֶחָד שֶׁאָמַר תּוֹרָה עַל הַפָּסוּק ‘קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה” (ויקרא יט), הַיְנוּ שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ מַזְהִיר אוֹתָנוּ מְאֹד בְּדֶרֶךְ חִבָּה, וְאָמַר לָנוּ עַל יְדֵי נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ: בָּנַי, אֲבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּהְיוּ קְדוֹשִׁים, כִּי סוֹף כָּל סוֹף אַתֶּם מֻכְרָחִים לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים, ‘כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה”, וְנִשְׁמַתְכֶם נֶאֶצְלָה מִמֶּנִּי (כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּתוֹרָתֵינוּ הַקְּדוֹשָׁה ‘וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים’ (בראשית ב), וּמְבֹאָר עַל זֶה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ ‘מַאן דְּנָפַח מִגַּרְמֵיהּ נָפַח’), לָכֵן סוֹף כָּל סוֹף אַתֶּם מֻכְרָחִים לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם לֹא תִהְיוּ אֲנָשִׁים [כְּשֵׁרִים] בְּגִלְגּוּל זֶה, תִּצְטָרְכוּ לָבוֹא עוֹד בְּגִלְגּוּל, וְכֵן לְעוֹלָם, עַד שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף נִהְיֶה אֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת.
כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁהָעוֹלָם מְסַפְּרִים בְּשֵׁם הָרַב הַצַּדִּיק וְכוּ’ הַמַּגִּיד וְכוּ’ בַּעַל הַמְחַבֵּר סֵפֶר וְכוּ’, שֶׁפַּעַם אֶחָד בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב עִם תַּלְמִידָיו הַקְּדוֹשִׁים וְדִבֵּר עִמָּהֶם בְּעִנְיַן הַגִּלְגּוּלִים, הֵרִים אֶת יָדָיו וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן לְתַלְמִידָיו: ‘אִיהר זֶעהט, דִּיא דָּאזִיגֶע צְוֵויְיא הֶענְט הָאבִּין אַמָאהְל מַעֲמִיד גִּיוֶוען צֶלֶם בְּהֵיכַל ה’, אִיךְ הָאבּ זֵיי אַזוֹי שֵׁיין אוֹיס גִּיזְבַּרְט’[1].
וְלָזֶה כִוֵּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְאָמַר, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִפְעֹל אֶצְלֵנוּ רַק לְפִי שָׁעָה – הוּא גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד, כִּי לֵית רְעוּתָא טָבָא דְּאִיתְעֲבֵד[2].
וְה’ יִתְבָּרַךְ הוּא מָלֵא רַחֲמִים וְהִקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה, כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ, וְשָׁלַח לָנוּ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים כָּאֵלֶּה, וְהוֹדִיעָנוּ עַל יָדָם שֶׁהָרַחְמָנוּת שֶׁלּוֹ הוּא בְּלִי גְּבוּל וְשִׁעוּר, וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵר’ נַחְמָן בֶּן הָרַב הַצַּדִּיק ר’ נָתָן זְצוּקַ”ל, שֶׁבְּעֵת שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל בַּמִּדְבָּר אַחַר קַבָּלַת הַתּוֹרָה, אַחַר מַדְרֵגָה כָזוֹ, אַחַר הַשָּׂגָה כָזֹאת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל (מכילתא בשלח טו, ב): ‘רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם וְכוּ”. וּבִקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ‘הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ’ (שמות לג), שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל כָּזֶה לְהַחֲטִיא אֶת הָאָדָם אַחַר מַדְרֵגָה כָזוֹ, אִם כֵּן אָפַס תִּקְוָה חַס וְשָׁלוֹם. וּבַקָּשָׁתוֹ הָיְתָה גַּם כֵּן לְדוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל (ע”ז ד): ‘לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹרוֹת תְּשׁוּבָה לְעוֹלָם’. לָכֵן בִּקֵּשׁ מֵה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁיּוֹרֶה לוֹ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה.
וְהוֹדִיעַ לוֹ ה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁהָרַחְמָנוּת שֶׁלּוֹ הִיא גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה, אֲפִלּוּ אַחַר הַמַּדְרֵגָה, אַחַר הַהַשָּׂגָה, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן הָרַחְמָנוּת שֶׁלּוֹ עָלֵינוּ. וְהוֹדִיעַ לוֹ אָז הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ”י שָׁם: ‘ה’ ה’, הוּא רַחוּם קֹדֶם הַחֵטְא, וְרַחוּם אַחַר הַחֵטְא’.
וְאֶפְשָׁר לָזֶה כִוֵּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּהַתּוֹרָה ‘קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ’, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי הֵיטֵב בִּשְׁתֵּי הַבְּקִיאוּת: בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב, וְאָז זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה בֶּאֱמֶת, וְאָז זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי. וְזֶה בְּחִינַת ‘וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ’, הַיְנוּ אֵימָתַי תִּזְכֶּה לְכָבוֹד אֱלֹקִי שֶׁהוּא בְּחִינַת ‘וְכִבַּדְתּוֹ’, אִם תִּהְיֶה בָּקִי בִּשְׁתֵּי הַדְּרָכִים: בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב, בְּחִינַת ‘דְּרָכֶיךָ’, שְׁתֵּי דְּרָכִים.
וְזֶה בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ‘הוֹדִיעַנִי נָא אֶת דְּרָכֶיךָ‘, שְׁתֵּי דְּרָכִים. וְאָז גִּלָּה לוֹ ה’ יִתְבָּרַךְ הַשְּׁנֵי דְּרָכִים, וּבִתְחִלַּת דְּבָרָיו אָמַר ‘ה’ ה”, שֶׁהוּא שְׁתֵּי הָרַחְמָנוּת, הַיְנוּ בְּחִינַת ‘אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ’ (תהלים קלט).
וּתְהִלָּה לָאֵל שֶׁכִּוַּנְתִּי לָזֶה.
וְאֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁזֶּה הוּא בְּחִינַת כֶּתֶר שֶׁמְּרֻמָּז שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ”ל, עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּהַשִּׂיחוֹת לְעִנְיַן מַעֲלַת הָרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ דִּקְדֻשָּׁה, וְאָמַר שָׁם, שֶׁלַּעֲבֹד אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ אֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְהִתְפָּאֵר אֶת עַצְמוֹ, כִּי אֲפִלּוּ מַלְאָךְ וְשָׂרָף [חסר ההמשך].
[1] ‘הנכם רואים, שני ידיים אלו העמידו לפנים צלם בהיכל ה’, אני ייפיתי אותם כבר’.
[2] אין רצון טוב שנאבד.
