בָּרוּךְ ה’,
מוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶשׁ לְסֵדֶר הַאֲזִינוּ, ב’ ג’ דַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה [ד’ תשרי תרס”ו], פֹּה אוּמַן.
שָׁלוֹם וְכָל טוּב סֶלָה לְרֵעִי הַיָּקָר הֶחָבִיב לִי כְּנַפְשִׁי, הֲלֹא הוּא הַבָּחוּר כְּמַר יְחֶזְקֵאל נֵרוֹ יָאִיר.
רֵאשִׁית אוֹדִיעֲךָ שֶׁבָּאתִי בְשָׁלוֹם לְאוּמָן, כֹּה יַעַזְרֵנוּ ה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֶזְכֶּה לַעֲבֹר עַל כָּל הַמְנִיעוֹת וְלָבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אָחִי הַיָּקָר, הֵן אֱמֶת יוֹדֵעַ אֲנִי בְעַצְמִי אַז אִיךְ בִּין נִיט כְּדַאי בְעַצְמִי אֲפִלּוּ מַזְכִּיר צִי זַאן דֶּאם נוּמֶען פִין ה’ יִתְבָּרַךְ, מִכָּל שֶׁכֵּן אֶמהְם צִי דִיענֶען, וּמִכָּל שֶׁכֵּן נָאךְ עֶמִיצֶען אַנְדִירְשׁ מַדְרִיךְ צִי זַאן לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה. וָואס זָאל אִיךְ טָאן, אִיךְ הָאבּ קֵיין שׁוּם סְמִיכָה נִיט נָאר עַל רַחֲמֵי ה’ יִתְבָּרַךְ וְעַל זְכוּת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ – וָואס עֶר הָאט מִיר גִּיהֵייסְין שְׁמוּסִין מִיט מֶענְטְשְׁען לְקָרְבָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה. אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת שֶׁלִּי, וַה’ יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה כְּהַטּוֹב בְּעֵינָיו.
לָכֵן רֵעִי הַיָּקָר, אִיךְ זָאל דִּיר וֶועְלִין שְׁרַייבִּין עֶפִּיס אַ עֵצָה לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה. וֵוייס אִיךְ דִּיר נִיט וָואס צִי שְׁרַייבִּין, נָאר אֵיין עֵצָה וֶועל אִיךְ גֶּעבִּין: דִּיא זָאלְסְט דִּיר בְּכָל יוֹם קוֹבֵעַ זַיין אַ זְמַן אִין זָאלְסְט דִּיר אוֹיס רֶעדִּין דָּאס הַארְץ לִפְנֵי קוֹנְךָ וְצוּרְךָ. הֵן אֱמֶת דִּיא בְּעַצְמְךָ וֵוייסְט נָאךְ אוֹיךְ נִיט וָואס דִּיר גֵּייֶעט אָף לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה, נָאר דֶּער רָצוֹן דִּקְדֻשָּׁה אִיז אוֹיךְ זֵייֶער טַיְיעֶר בַּיי אָדֶּעם בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים.
גַּם זָאגְט דֶּער רַבִּי אִין ‘לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן’ כַּמָּה וְכַמָּה פְעָמִים, אֲפִלֶּא דֶּער מֶענְשׁ קֶען נִיט רֶעדִּין קֵיין שׁוּם דִּבּוּר נִיט אִין הִתְבּוֹדְדוּת, זָאל עֶר זִיךְ גֶּעוֵויינֶען צִי זָאגִין דָּאס אֵיינֶער וָוארְט: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. גַּם קֶען מֶען דֶּער פִין בְּעַצְמוֹ מַאכִין אַ תְּפִלָּה, וָואס מֶען אִיז אִין דֶּער וַואטֶערְט פִין דֶּעם בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים, אַז מֶען קֶען נִיט זִיךְ אֲפִלֶּא דֶּאם הַארְץ אוֹיס רֶעדִּין פַאר אִיהְם.
אָחִי הַיָּקָר, אִיךְ וֶועל דִּיר אַבִּיסִיל שְׁרַייבִּין קְצָת דִּקְצָת פִין דֶּער מַעְלָה פִין הִתְבּוֹדְדוּת, כְּפִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ. רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ הָאט גֶּעפַאסְט חַ”י פְּעָמִים מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת בְּשָׁנָה, אִין דֶּער נָאךְ הָאט עֶר גֶּעזָאגְט, אַז עֶר זָאל גִּיוֶוען וֵויסְען אַז מִיט הִתְבּוֹדְדוּת קֶען מֶען אַלְדִינְגְס פּוֹעְלִין, וָאלְט עֶר נִיט גִּיוֶוען גִּיפַאסְט, אִין וָאלְט נִיט גִּיוֶוען פֶערְדֶערְבִּין דֶּעם גּוּף. מָה אֹמַר לְךָ אָחִי הַיָּקָר, קֵיין גְּרֶעסֶערְס דֶּער פִין אִיז נִיט דּוּ.
אָחִי הַיָּקָר דָּאס עֶרְשְׁטֶער פִין דַּיין הִתְבּוֹדְדוּת זָאל זַיין, דּוּא זָאלְסְט זוֹכֶה זַיין צִי דֶּער מִדָּה פִין קִימַת חֲצוֹת. אָחִי הַיָּקָר, דּוּ זָאלְסְט פַאר גִּיסֶען טְרֶערִין וִויא וַואססֶער בְּכָל יוֹם וָיוֹם, עַד שֶׁיְּרַחֵם עָלֶיךָ ה’ יִתְבָּרַךְ וְתִזְכֶּה לְסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא לָקוּם בְּכָל לַיְלָה בַּחֲצוֹת לִשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשְׁךָ לִפְנֵי ה’ יִתְבָּרַךְ. גַּם זָאלְסְט אַכְטִינְג גֶּעבִּין אִין ‘רֵאשִׁית חָכְמָה’ שַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה פֶּרֶק ז’, דָּארְט דַּאכְט זִיךְ מִיר שְׁמִיסְט עֶר אַבִּיסִיל פִין קִימַת חֲצוֹת.
קִצֶּר הַדָּבָר, זָאלְסְט וֵויסְען אַז דֶּער מֶענְשׁ בֶּעדַארְף צִי גֵּייֶען בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, אוּן דִּיא עֶרְשְׁטֶע מַדְרֵגָא אִיז קִימַת חֲצוֹת.
אָחִי הַיָּקָר, אִיךְ וֵוייס גִּיט ווֹאהְל אַז דֶּער יֵצֶר הָרָע וֶועט זִיךְ לֵייגֶען לְאָרְכּוֹ וּלְרָחְבּוֹ אִין וֶועט זִיךְ נִיט לָאזִין מִתְנַהֵג זַיין אִין טַייֶערֶע מִדָּה, אַמָהל וֶועט עֶר זִיךְ מַאכִין פַאר אַיין גְּרוֹסֶען עָנָיו, אוּן וֶועט דִּיר זָאגִין: וִויא קוּמְט עֶס צִי דִּיר, דָּאס קֶער נָאר צִי גְּרוֹסֶע צַדִּיקִים. אִין זָאלְסְט וִויסֶען אַז עֶס אִיז אַ עֲנָוָה פְּסוּלָה, דֶּער חִיּוּב אִיז אוֹיף אַיֶעדִין מֶענְשׁ – אוֹיף צִי שְׁטֵיין בְּכָל לַיְלָה לִשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה’ יִתְבָּרַךְ, כְּמַאֲמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ: ‘עִקַּר עֲבוֹדַת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, לָקוּם בְּכָל לַיְלָה בַּחֹרֶף בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכּוֹת – בְּעֵת שֶׁהָעֵת קַר מְאֹד, וְלִשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה’ יִתְבָּרַךְ וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה’, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
לָכֵן, אָחִי הַיָּקָר, בְּתַחְבּוּלוֹת רַבּוֹת תַּעֲשֶׂה מִלְחָמָה, רֵאשִׁית כָּל דָּבָר זָאלְסְט וִויסֶען אַז אַ מֶענְשׁ מִיז זַיין אַ גְּרוֹסֶער עַקְשָׁן בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.
יִשְׂרָאֵל הַלְפְּרִין[1]
[1] אחי היקר, הן אמת יודע אני בעצמי שאיני כדאי בעצמי אפילו להזכיר [על שפתי] את שמו יתברך, מכל שכן לעבוד אותו [יתברך], ומכל שכן להדריך מישהו אחר לעבודתו יתברך ויתעלה. [אך] מה אעשה, אין לי כלל על מה לסמוך [אלא אך ו]רק על רחמי ה’ יתברך ועל זכות רבינו הקדוש – שציוה עלינו לדבר עם בני אדם לקרבם לעבודתו יתברך ויתעלה. אני אעשה את שלי, וה’ יתברך יעשה כטוב בעיניו.
לכן רעי היקר, אכתוב לך [כעת] איזה שהיא עצה לעבודת הבורא יתברך ויתעלה. איני יודע מה לכתוב [לך], אבל עצה אחת אתן לך: שתקבע לעצמך בכל יום זמן שבו תדבר את כל אשר על לבך לפני קונך וצורך. הן אמת שאתה בעצמך אינך יודע מה שעובר עליך בעבור עבודתו יתברך ויתעלה, אבל הרצון דקדושה זה גם כן יקר מאד אצלו – אצל בורא כל העולמים.
עוד אומר רבינו ב’לקוטי מוהר”ן’ כמה וכמה פעמים, שאפילו אם אין האדם יכול לדבר שום דיבור בהתבודדות, שירגיל עצמו לכסוף ולומר את הדיבור היחיד הלזה: ריבונו של עולם, ריבונו של עולם. עוד יכול הוא לעשות מזה בעצמו תפלה, שכל כך נתרחקנו מבורא כל העולמים, עד שאיננו יכולים אפילו לפרש את הלב לפניו [יתברך].
אחי היקר, [כעת] אכתוך לך קצת דקצת ממעלת ההתבודדות, כפי ששמעתי מאנשי שלומינו. רבינו הקדוש התענה שמונה עשרה פעמים משבת לשבת בשנה, ולאחר מכן הוא אמר, שאם הוא היה יודע [זאת] שעם התבודדות ניתן לפעול הכל, אזי הוא לא היה מתענה, ולא היה מחליש את גופו [כל כך]. מה אומר לך אחי היקר, אין כלל מעלה גדולה מזו.
אחי היקר, הדבר הראשון שתעסוק בו בהתבודדות שלך יהיה, שתזכה לענין קימת חצות. אחי היקר, שתשפוך דמעות כמים בכל יום ויום, עד שירחם עליך ה’ יתברך ותזכה לסייעתא דשמיא לקום כל לילה בחצות לשפוך את נפשך לפני ה’ יתברך. עוד ראה ועיין בספר ‘ראשית חכמה’ שער הקדושה פרק ז’, שם כמדומני מדבר הוא קצת מענין קימת חצות.
קיצור הדבר, שתדע שהאדם צריך לילך בכל יום ויום מדרגא לדרגא, והמדרגה הראשונה היא קימת חצות.
אחי היקר, אני יודע היטב היטב שהיצר הרע יניח עצמו לארכו ולרחבו ולא יתן לך להנהיג עצמך בענין היקר הלזה, פעם הוא יעשה אותך לעניו גדול, והוא יאמר לך: איך שייך זאת לך, זה הרי מתאים רק לצדיקים גדולים. שתדע לך שזהו ענוה פסולה, חיוב זה חל על כל אדם – לקום בכל לילה לשפוך את נפשו לפני ה’ יתברך, כמאמר רבינו הקדוש: ‘עיקר עבודת איש הישראלי, לקום בכל לילה בחורף בלילות הארוכים – בעת שהעת קר מאד, ולשפוך את נפשו לפני ה’ יתברך ולעסוק בתורה’, עד כאן לשונו.
לכן אחי היקר, בתחבולות רבות תעשה מלחמה, ראשית כל דבר שתדע [ותפנים] שהאדם צריך להיות עקשן גדול בעבודת הבורא.
ישראל הלפרין.
