(הקדמת המביא לבית הדפוס, ‘השתפכות הנפש’ – ירושלים תרס”ה)
בָּרוּךְ ה’,
פֹּה עִיר הַקֹּדֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן.
בַּקָּשָׁה מֵאֵת הַמֵּבִיא לְבֵית הַדְּפוּס הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה הִשְׁתַּפְּכוּת הַנֶּפֶשׁ, מִילִידֵי גַּאלִיצְיֶע, עִיר טַארְנָאפָּאל.
אֲנִי הֶחָתוּם מַטָּה, כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוּל יָמִים וְיָגַעְתִּי בְּסִפְרֵי הָרַב הַצַּדִּיק וְכוּ’ – הֲלֹא הוּא מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, כְּבוֹד קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ מוֹרֵנוּ הָרַב ר’ נַחְמָן זְצוּקַ”ל – בַּעַל הַמְחַבֵּר סֵפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן וּשְׁאָר סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּמָצָאתִי תְּהִלָּה לָאֵל דְּבָרִים יְקָרִים אֲשֶׁר הִלְהִיבוּ אוֹתִי לִנְסֹעַ לִמְקוֹם כְּבוֹד מְנוּחָתוֹ (בָּעִיר אוּמַאן מְדִינַת רוּסְיָא) – לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ, וּלְהִתְחַבֵּר עִם אֲנָשָׁיו הַקְּדוֹשִׁים הַמִּסְתּוֹפְפִים עוֹד הַיּוֹם בְּצִלּוֹ, לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי עֲצוֹתָיו שֶׁגִּלָּה לָנוּ – אֵיךְ וּבַמֶּה לְבַלּוֹת יָמֵינוּ בְּטוֹב אֲמִתִּי, וְלַחְשֹׁב עַל תַּכְלִית הַנִּצְחִי: עַל מָה אֲתֵינָא לְהַאי עָלְמָא וְכוּ’.
וּמֵרֹב תְּשׁוּקָתִי מִיּוֹם עָמְדִי עַל דַּעְתִּי לַעֲסֹק תָּמִיד בְּהַמִּצְוָה הַיְקָרָה שֶׁל זְכוּת הָרַבִּים, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: מַה טּוֹב שֶׁאֶשְׁתַּדֵּל לְהַדְפִּיס סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּלְפַזֵּר אוֹתָם עַל פְּנֵי תֵבֵל בְּצוּק הָעִתִּים הַלָּלוּ – בְּעִקְבוֹת דִּמְשִׁיחָא…
וּתְהִלָּה לְאֵל שֶׁכְּבָר עָלְתָה בְיָדִי לְהַדְפִּיס סְפָרִים מֵהַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה בִּהְיוֹתִי עֲדַיִן בְּחוּץ לְאֶרֶץ, וְכָעֵת עֲזָרָנִי ה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁזָּכִיתִי לִקְבֹּעַ דִּירָתִי בְּפֹה עִיר הַקֹּדֶשׁ – תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן, וּלְיַסֵּד גַּם כֵּן בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ – לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמוֹד… וְזָכִיתִי גַּם כֵּן לְהַדְפִּיס הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה: מְעַט הַכַּמּוּת וְרַב הָאֵיכוּת.
וְעַל כִּי אָנֹכִי הֶחָתוּם מַטָּה, לְרַגְלֵי צוּק הָעִתִּים בָּעִיר קָדְשֵׁנוּ יְרוּשָׁלַיִם – תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן, קָשֶׁה הָיָה עָלַי מְאֹד גֹּדֶל מַעֲמָסָה וְעֹל הוֹצָאַת הַדְּפוּס כִּי רַבּוּ, עַד אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה רָבוּ הַנּוֹגְשִׂים בִּי, וְנָשִׁיתִי טוֹבָה. אוּלָם אַחַר הִשְׁתַּפְּכוּת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה’, אָמְרָה נַפְשִׁי לִי לְחַלּוֹת נָא מֵאֵת כָּל נְדִיבֵי עַמֵּנוּ אֲשֶׁר יַגִּיעַ הַסֵּפֶר הַזֶּה לְיָדָם, לָחוּס נָא עַל עֲמָלִי: לְקַבְּלוֹ בְרָצוֹן, וְלִשְׁלֹחַ לִי מְחִירוֹ כְּפִי מִסַּת יָדָם הַטּוֹבָה.
בְּכֵן אֶשְׁתַּחֲוֶה מֵרָחוֹק מוּל הַדְרַת כְּבוֹדְכֶם, וּמְבַקֵּשׁ לְבַל יִפְּלוּ דְּבָרַי אַרְצָה לִפְנֵיכֶם, רַק לָחוֹן אוֹתִי בְּאֵיזֶה מַתָּנָה הֲגוּנָה, שֶׁאוּכַל לְשַׁלֵּם חוֹבוֹתַי וּלְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי בְּעִיר קָדְשֵׁנוּ – תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן, וְתִתְבָּרְכוּ מִמְּקוֹר הַבְּרָכוֹת.
כַּעֲתִירַת יְדִידְכֶם, דּוֹרֵשׁ שְׁלוֹמְכֶם בְּאַהֲבָה.
יִשְׂרָאֵל בֶּן ר’ יְהוּדָא הַלֵּוִי זַ”ל הַיְילְפֶּערִין.
