הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם (שבת יב):
כִּי כְּשֶׁאָדָם צָרִיךְ לְרַחֲמִים, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לוֹ רַחֲמָנוּת, שֶׁהוּא יְרַחֵם עַל אַחֵר, וְעַל־יְדֵי־זֶה מְרַחֲמִין עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנא:): כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים יג): וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחֲמְךָ. וּמִדַּת הָרַחֲמָנוּת תָּלוּי בְּדַעַת, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֵּעָה יֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת. כִּי כַּעַס, שֶׁהִיא הֶפֶךְ הָרַחֲמָנוּת, הוּא מֵחֲמַת כְּסִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ז): כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לג): כָּל מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו; כִּי אִם אֵין בּוֹ דֵּעָה אֵין בּוֹ רַחֲמָנוּת, כִּי כַּעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. עַל כֵּן אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, כִּי כָּל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו כַּנַּ”ל, אֲבָל אִם אֵין בּוֹ רַחֲמָנוּת אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו. נִמְצָא זֶה הַחוֹלֶה שֶׁצָּרִיךְ לְרַחֲמִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רַחֲמִים עַל אֲחֵרִים, וְזֶה תָּלוּי בְּדַעַת כַּנַּ”ל. וְשַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת דַּעַת, כִּי כָּל יְמוֹת הַחֹל כְּתִיב (במדבר יא): שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ – בִּשְׁטוּתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בשלח דף סג), אֲבָל בְּשַׁבָּת נִמְשָׁךְ הַדַּעַת לְכָל אֶחָד. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִין הַמְבַקְּרִים לְהַחוֹלֶה: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתְּרַחֵם, הַיְנוּ שֶׁהַשַּׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דַּעַת, יְכוֹלָה שֶׁתְּרַחֵם – לְשׁוֹן נוֹכֵחַ, הַיְנוּ שֶׁתְּרַחֵם אַתָּה, שֶׁיִּהְיֶה לְךָ רַחֲמִים עַל אֲחֵרִים, עַל יְדֵי הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לְךָ מִבְּחִינוֹת שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ רַחֲמִים בְּוַדַּאי יְרַחֲמוּ עָלֶיךָ מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי כָּל הַמְרַחֵם וְכוּ’ כַּנַּ”ל.
