בציעת הפת הלכה ג

עִנְיַן בְּצִיעַת הַפַּת

כִּי אִיתָא בַּמַּאֲמָר ‘בַּחֲצֹצְרוֹת’ (סימן ה) בְּעִנְיַן הָרְעָמִים שֶׁצְּרִיכִין לְפַנּוֹת אֶת הַמֹּחַ מִמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּמֵהִרְהוּרִים וְתַאֲווֹת שֶׁלֹּא יַחֲמִיץ אֶת מֹחוֹ בְּתַאֲווֹת וְכוּ’. וְצָרִיךְ לִגְעֹר בְּאֵלּוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת. וְזֶה בְּחִינַת מַצָּה לְשׁוֹן מְרִיבָה, בְּחִינַת (תהלים סח, לא) “גְּעַר חַיַּת קָנֶה”. וְאִיתָא בַּזוֹהַר (פנחס רנב.) ‘קָנֶה חֵית תְּשַׁבֵּר וְתַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה הֵא’ וְתַעֲשֶׂה מֵאוֹתִיּוֹת ‘חָמֵץ’ – ‘מַצָּה’, הַיְנוּ שֶׁלֹּא תַּחְמִיץ חָכְמָתְךָ. הַיְנוּ כְּשֶׁתִּשְׁמֹר אֶת חָכְמָתְךָ שֶׁלֹּא יִכְנֹס בּוֹ חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת שֶׁלֹּא תְּהַרְהֵר בְּהִרְהוּרִים רָעִים וְכוּ’, עַל-יְדֵי-זֶה תִּנָּצֵל מִבְּחִינַת חָמֵץ שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא כִּדְאִיתָא ‘מַחְמֶצֶת’ וְכוּ’ וְתַאֲמִין וְכוּ’ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב מִמָּוֶת לְחַיִּים, מֵחָמֵץ לְמַצָּה, מֵחֵית לְהֵא וְכוּ’, עַיֵּן שָׁם כָּל זֶה הֵיטֵב:

א וְזֶה בְּחִינַת בְּצִיעַת הַפַּת שֶׁקָּרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל אֶת הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת ‘הַמּוֹצִיא’ בְּשֵׁם ‘בּוֹצֵעַ’. וְכִנּוּ אֶת עִקַּר הַבְּרָכָה עַל שֵׁם הַבִּצּוּעַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ברכות מו.): ‘בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ’. וְלָמָּה לֹא קָרְאוּ אֶת הַמְבָרֵךְ ‘בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא’ גַּם כֵּן בְּשֵׁם ‘מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא’? וְכֵן בְּכָל מָקוֹם נִקְרָא ‘בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא’, וְכֵן עִקַּר אֲכִילַת לֶחֶם בְּשֵׁם ‘בּוֹצֵעַ’ וּ’פוֹרֵס’ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איכה ד, ד): “עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פּוֹרֵס אֵין לָהֶם”. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נח, ז) “הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ”. וְכֵן בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁמְּכֻנָּה אֲכִילַת לֶחֶם בְּשֵׁם ‘פּוֹרֵס’ וּ’בוֹצֵעַ’. וְכֵן בַּעַל הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ כָּל הֲלָכוֹת וְדִינִים שֶׁל בִּרְכַּת ‘הַמּוֹצִיא’ קָרָא בְּשֵׁם ‘הִלְכוֹת בְּצִיעַת הַפַּת’, שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהָעִקָּר הוּא הַבִּצּוּעַ. וְכֵן מוּבָן בַּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (בלק קפז:) שֶׁיֵּשׁ סוֹדוֹת גְּדוֹלִים בְּעִנְיַן בְּצִיעַת הַפַּת וְכַמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל (סנהדרין קב:) שֶׁשָּׁאַל לוֹ: ‘מֵהֵיכָן קָא שָׁרֵית הַמּוֹצִיא’? וְכוּ’:

ב כִּי יִשְׂרָאֵל עַם-קָדוֹשׁ כָּל אֲכִילָתָם צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּקְדֻשָּׁה בִּבְחִינַת אֲכִילַת מַצָּה, כִּי בְּחִינַת חָמֵץ הוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא וְאָסוּר לַאֲכִילַת יִשְׂרָאֵל, הַיְנוּ שֶׁכָּל אֲכִילָתָם צָרִיךְ לִהְיוֹת מַאֲכָל שֶׁנִּתְבָּרֵר וְנִזְדַּכֵּךְ מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּמִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ, שֶׁאֲזַי עַל-יְדֵי זֶה הַמַּאֲכָל נִשְׁלָם הַדַּעַת בְּיוֹתֵר. וְזֶה בְּחִינַת מַצָּה, בְּחִינַת מֹחִין, דְּהַיְנוּ מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת וְזַכּוֹת כַּנַּ”ל. כִּי חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה בָּאֲכִילָה שֶׁאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, שֶׁזֶּה בְּחִינַת חָמֵץ סִטְרָא דְּמוֹתָא, בְּחִינַת (בראשית ב, יז) “כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ” וְכוּ’, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת מַאֲכָל שֶׁעַל יָדוֹ נִתְעַרְבֵּב הַמֹּחַ וּמִתְחַמֵּץ בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת “עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע” (שם), דְּהַיְנוּ שֶׁעַל-יְדֵי אֲכִילָה זוֹ נִפְגָּם הַדַּעַת וְנִתְעָרֵב טוֹב וָרָע, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּכְנָסִין מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת בְּהַמֹּחַ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חָמֵץ כַּנַּ”ל, הֵפֶךְ עֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא בְּחִינַת מַצָּה, בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהוּא בְּחִינַת חַיִּים כַּנַּ”ל בַּמַּאֲמָר הַנַּ”ל. וְעַל-יְדֵי חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְקַלְּלָה הָאֲדָמָה בְּחִינַת (שם ג, יז) “בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה” וְכֵן “בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם” (שם יט). וְעַל-יְדֵי-זֶה נִפְגְּמוּ וְנִתְעָרְבוּ כָּל הַמַּאֲכָלִים עַד שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִין בֵּרוּר וּבִפְרָט הַלֶּחֶם שֶׁהוּא עִקַּר חִיּוּת הָאָדָם שָׁם צְרִיכִין בֵּרוּרִים הַרְבֵּה.

וְזֶה בְּחִינַת כַּמָּה וְכַמָּה מְלָאכוֹת וִיגִיעוֹת שֶׁצְּרִיכִין לִטְרֹחַ בַּלֶּחֶם קֹדֶם שֶׁנִּגְמָר וְנִתְבָּרֵר לַאֲכִילַת אָדָם, דְּהַיְנוּ חֲרִישָׁה וּזְרִיעָה וְכוּ’. וְיֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה מִצְווֹת בַּפַּת, כִּי עַל-יְדֵי הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת, דְּהַיְנוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בַּחֲרִישָׁה כְּגוֹן “לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר” (דברים כב, י) וְכַיּוֹצֵא, וְכֵן בִּזְרִיעָה וְכַיּוֹצֵא, כִּי עֶשֶׂר מִצְווֹת בַּפַּת. וְעַל-יְדֵי מִצְווֹת אֵלּוּ הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת, עַל-יְדֵי-זֶה נִתְבָּרֵר הַלֶּחֶם מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן מִבְּחִינַת ‘בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה’, וְאָז רְאוּיָה הַפַּת לַאֲכִילַת אָדָם. וְעִקַּר גְּמַר הַבֵּרוּר הוּא בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה, שֶׁעַל-יְדֵי הַבְּרָכָה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִקְּלָלָה לִבְרָכָה, דְּהַיְנוּ מִמַּה שֶּׁנִּתְקַלְּלָה הָאֲדָמָה עַל-יְדֵי חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, מְבָרְרִין אוֹתוֹ וּמַעֲלִין אוֹתוֹ מִקְּלָלָה לִבְרָכָה, עַל-יְדֵי הַבְּרָכָה שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו. וְאָז כְּשֶׁהַלֶּחֶם נִתְבָּרֵר לַאֲכִילַת יִשְׂרָאֵל, אֲזַי הוּא בִּבְחִינַת מַצָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים, בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַדַּעַת הֵפֶךְ בְּחִינַת חָמֵץ שֶׁהוּא פְּגַם הַדַּעַת, בְּחִינַת ‘עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע’.

כִּי אֲכִילַת יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לִהְיוֹת תָּמִיד בִּבְחִינַת אֲכִילַת מַצָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל (תנחומא בשלח כ): ‘לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן’. וּמָן הוּא בְּחִינַת מַצָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל (קידושין לח.): ‘עֻגָּה שֶׁהוֹצִיאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם’ – דְּהַיְנוּ מַצּוֹת, ‘טָעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן’, כִּי כְּשֶׁזּוֹכִין לֶאֱכֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה וְזוֹכִין לְבָרֵר הַמַּאֲכָל עַל-יְדֵי הַבְּרָכָה אֲזַי הַמַּאֲכָל הוּא בִּבְחִינַת מַצָּה שֶׁהוּא קְדֻשַּׁת הַמֹּחַ, כִּי הַדַּעַת הוּא כְּפִי הָאֲכִילָה כַּמּוּבָן בְּחוּשׁ וְכַמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּינוּ זַ”ל בְּמָקוֹם אַחֵר (ליקוטי מוהר”ן יז), וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לֶאֱכֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְמֹחִין זַכִּים וּמַחֲשָׁבוֹת טְהוֹרוֹת עַל-יְדֵי אֲכִילָה זוֹ, וַאֲזַי הָאֲכִילָה הַזֹּאת הוּא בִּבְחִינַת מַצָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הַמַּחֲשָׁבָה. נִמְצָא, שֶׁעַל-יְדֵי בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, עַל-יְדֵי-זֶה מְבָרְרִין הַלֶּחֶם, וַאֲזַי הָאֲכִילָה הוּא בִּבְחִינַת מַצָּה, וְעִקַּר בְּחִינַת מַצָּה הוּא עַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבְּרִין קָנֶה הַחֵית וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה ‘הֵא’ כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת ‘ה’ דְּהַמּוֹצִיא שֶׁצְּרִיכִין לְהַטְעִים ‘ה’ דְּהַ’מּוֹצִיא כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל (ברכות לח.), זֶה בְּחִינַת הַהֵא הַנַּ”ל בְּחִינַת מַצָּה שֶׁעִקָּרָהּ הִיא בְּחִינַת ‘הֵא’ כַּנַּ”ל, עַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבְּרִין קָנֶה הַחֵית וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה ‘הֵא’ כַּנַּ”ל.

וְזֶה בְּחִינַת בְּצִיעַת הַפַּת שֶׁצְּרִיכִין לִבְצֹעַ הַפַּת אַחַר הַבְּרָכָה לְרַמֵּז שֶׁאָז עַל-יְדֵי הַבְּרָכָה מוֹצִיאִין הַפַּת מֵחָמֵץ לְמַצָּה, שֶׁמְּשַׁבְּרִין קְנֵה הַחֵית וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה ‘הֵא’, וְעַל זֶה מְרַמֵּז הַבְּצִיעָה, כִּי זֶה עִקַּר הַבֵּרוּר מַה שֶּׁבּוֹצְעִין וּמְשַׁבְּרִין אֶת הַפַּת בִּשְׁעַת בְּרָכָה דַּיְקָא שֶׁמְּרַמֵּז שֶׁמּוֹצִיאִין אָז אֶת הַפַּת מֵחָמֵץ לְמַצָּה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁבִירַת קְנֵה הַחֵית לְ’הֵא’ כַּנַּ”ל. כִּי זֶה עִקַּר תִּקּוּן וּבֵרוּר הָאֲכִילָה לְהוֹצִיא הַפַּת מֵחָמֵץ לְמַצָּה כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת בְּצִיעַת הַפַּת כַּנַּ”ל, כִּי מַצָּה הִיא בְּחִינַת פְּרוּסָה, וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּשַׁבְּרִין הַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית קֹדֶם הַהַגָּדָה וּמְבָרְכִין ‘עַל אֲכִילַת מַצָּה’ עַל הַפְּרוּסָה דַּיְקָא, כִּי עִקַּר מַצָּה הוּא בְּחִינַת פְּרוּסָה, דְּהַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבְּרִים קָנֶה הַחֵית וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה ‘הֵא’ כַּנַּ”ל. וְעַל-כֵּן פּוֹרְסִין אָז בְּפֶסַח קֹדֶם בִּרְכַּת ‘הַמּוֹצִיא’, כִּי זֶה עִקַּר הַמַּצָּה שֶׁכְּבָר נִפְרְסָה וְנִשְׁבְּרָה קֹדֶם בִּרְכַּת ‘הַמּוֹצִיא’, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּר קָנֶה הַחֵית וְנַעֲשָׂה ‘הֵא’ עַל-יְדֵי שֶׁשָּׁמְרוּ אֶת הַמַּצָּה שֶׁלֹּא תַּחְמִיץ, כִּי אָז אוֹכְלִין מַצָּה מַמָּשׁ. וְעַל-כֵּן עִקַּר מִצְוָתָהּ בִּפְרוּסָה לְרַמֵּז עַל הַנַּ”ל, כִּי אֵין צְרִיכִין לְהַמְתִּין מִלְּשָׁבְרָהּ עַד שֶׁיְּבָרְכוּ עָלֶיהָ כִּי הִיא כְּבָר נַעֲשָׂה מַצָּה מַמָּשׁ, עַל-כֵּן תֵּכֶף מְשַׁבְּרִין אוֹתָהּ, כִּי זֶה עִקַּר בְּחִינַת מַצָּה כַּנַּ”ל:

ג וְזֶה בְּחִינַת (פסחים קטו:) “לֶחֶם עֹנִי” – ‘מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה’. כִּי עִקַּר הָעֲנִיּוּת נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת “בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה” שֶׁבָּא עַל-יְדֵי אֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁהוּא בְּחִינַת חָמֵץ. וְעַל-כֵּן הֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת בְּחִינַת “בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ” וְכוּ’, וּמִי שֶׁחוֹנֵן אֶת הֶעָנִי וְנוֹתֵן לוֹ מִלַּחְמוֹ, אֲזַי הוּא מַעֲלֶה אֶת הֶעָנִי מִבְּחִינַת עֲנִיּוּת, מִבְּחִינַת “בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה” שֶׁבָּא מִבְּחִינַת חָמֵץ. וְעַל-כֵּן נִקְרָא הַצְּדָקָה בְּשֵׁם פְּרוּסָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ”. כִּי הוּא מַעֲלֶה אוֹתוֹ מִבְּחִינַת ‘חָמֵץ’ לִבְחִינַת ‘מַצָּה’ שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּרוּסָה וּשְׁבוּרָה בְּחִינַת שְׁבִירַת קְנֵה הַחֵית כַּנַּ”ל. וְעַל-כֵּן נִקְרֵאת הַמַּצָּה “לֶחֶם עֹנִי”. כִּי עִקַּר תִּקּוּן הָעֲנִיּוּת וְחִיּוּתוֹ הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת מַצָּה עַל-יְדֵי שֶׁמַּעֲלִין אוֹתוֹ מִבְּחִינַת חָמֵץ לְמַצָּה, כִּי צְדָקָה הוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת ‘הֵא’, כִּי זֶה עִקַּר תִּקּוּן הַצְּדָקָה שֶׁמַּמְשִׁיכִין ‘הֵא’ וְעוֹשִׂין מִצֶּדֶק צְדָקָה כַּיָּדוּעַ. הַיְנוּ בְּחִינַת ‘הֵא’ הַנַּ”ל, בְּחִינַת ‘הֵא’ דְּמַצָּה. וְזֶה ‘מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה’ כָּךְ מַצָּה הִיא פְּרוּסָה, כִּי זֶה עִקַּר בְּחִינַת מַצָּה. וְזֶה עִקַּר חִיּוּת הֶעָנִי, כִּי זֶה בְּחִינַת ‘הֵא’ הַנַּ”ל וְכוּ’ כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת: “עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פּוֹרֵס אֵין לָהֶם”, “פּוֹרֵס” דַּיְקָא כַּנַּ”ל.

וְזֶה בְּחִינַת (ירמיה טז, ז): “וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אָבֵל לְנַחֲמוֹ” וְכוּ’. כִּי הָאָבֵל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ סִטְרָא דְּמוֹתָא חַס וְשָׁלוֹם, עַל-כֵּן אֵין לוֹ כֹּחַ אָז לִפְרֹס וְלִבְצֹעַ עַל הַפַּת, כִּי אֵינוֹ יָכוֹל אָז לְהַכְנִיעַ סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁהוּא בְּחִינַת חָמֵץ וְלִפְרֹס אֶת הַפַּת וּלְהַעֲלוֹתוֹ מֵחָמֵץ לְמַצָּה מֵחֵית לְהֵא כַּנַּ”ל, כִּי אָז אֵין לוֹ זֶה הַכֹּחַ. וְעַל-כֵּן אָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל סְעֻדָּה הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁלּוֹ, וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לְהַבְרוֹתוֹ מִשֶּׁל אֲחֵרִים, כִּי הוּא אָז בִּבְחִינַת עָנִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲלוֹת מֵחָמֵץ לְמַצָּה כִּי אִם עַל-יְדֵי אֲחֵרִים שֶׁפּוֹרְסִים לוֹ מִלַּחְמָם, וְעַל-יְדֵי-זֶה מַעֲלִין אוֹתוֹ מֵחָמֵץ לְמַצָּה כַּנַּ”ל.

וְזֶה בְּחִינַת ‘לֶחֶם עֹנִי’ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל עָלָיו: ‘מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה’ וְכוּ’ כַּנַּ”ל. דָּבָר אַחֵר: ‘לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה’. הַיְנוּ הַךְ. כִּי עַל-יְדֵי בְּחִינַת מַצָּה, עַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבְּרִין קְנֵה הַחֵית וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה הֵא בְּחִינַת ‘גְּעַר חַיַּת קָנֶה’, דְּהַיְנוּ עַל-יְדֵי קְדֻשַּׁת הַמַּחֲשָׁבָה’ עַל-יְדֵי-זֶה יְכוֹלִין לְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ לְהוֹצִיא הַקּוֹל בְּכֹחַ גָּדוֹל בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת ‘לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו’ וְכוּ’. כִּי עַל-יְדֵי לֶחֶם זֶה, בְּחִינַת מַצָּה, עַל-יְדֵי-זֶה עוֹנִין בְּקוֹל גָּדוֹל. כִּי עַל-יְדֵי-זֶה יְכוֹלִין לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ תְּפִלָּה בְּכֹחַ כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ”ל, עַיֵּן שָׁם:

ד וְזֶה גַּם כֵּן בְּחִינַת תִּקּוּן הָאֲכִילָה, דְּהַיְנוּ לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת הַלֶּחֶם מֵחָמֵץ לְמַצָּה כַּנַּ”ל כְּדֵי לִזְכּוֹת לִתְפִלָּה בְּכֹחַ, כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ”ל, כִּי עִקַּר כֹּחַ הָאָדָם וְחִיּוּתוֹ הוּא עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה כַּנִּרְאֶה בַּחוּשׁ, כִּי הָאֲכִילָה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת, בְּחִינַת גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים, שֶׁזֶּה בְּחִינַת רְעָמִים כַּנַּ”ל בַּמַּאֲמָר הַנַּ”ל, כִּי גְּשָׁמִים הֵם עַל-יְדֵי רְעָמִים, וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַפַּרְנָסָה וְהָאֲכִילָה, וְכֵן עִקַּר תִּקּוּן הַדַּעַת הוּא כְּפִי הָאֲכִילָה כַּנַּ”ל. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאוֹכֵל בִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי הַקּוֹל הַיּוֹצֵא בְּכֹחַ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל-יְדֵי כֹּחַ הָאֲכִילָה כַּנַּ”ל וּפוֹגֵעַ בַּמֹּחַ, אֲזַי נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ רְעָמִים. וַאֲזַי הַלֵּב שׁוֹמֵעַ כַּנַּ”ל בַּמַּאֲמָר הַנַּ”ל. נִמְצָא, שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בַּאֲכִילָה דִּקְדֻשָּׁה שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַכֹּחַ, וּמִשָּׁם עִקַּר שְׁלֵמוּת הַדַּעַת כַּנַּ”ל. גַּם הַיִּרְאָה שֶׁמִּמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת הַקּוֹל הוּא גַּם כֵּן עַל-יְדֵי אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה, כִּי עִקַּר הַיִּרְאָה בָּאָה לָאָדָם בִּשְׁעַת אֲכִילָה כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר בְּדִבְרֵי רַבֵּינוּ זַ”ל (ליקוטי תנינא עז):

ה וְזֶה בְּחִינַת ‘מֵהֵיכָן קָא שָׁרִית הַמּוֹצִיא? מֵהֵיכָא דְּקָדִים בִּשּׁוּלָא’ (סנהדרין קב:), כִּי עַל-יְדֵי הָאֲפִיָּה עַל-יְדֵי הָאֵשׁ עַל-יְדֵי-זֶה נִתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן הַלֶּחֶם, כִּי “מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם” (יחזקאל טו, ז). וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הָאֵשׁ נִתְבָּרֵר הַלֶּחֶם מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ, וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לִבְצֹעַ ‘מֵהֵיכָא דְּקָדִים בִּשּׁוּלָא’ מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל הָאֵשׁ לִשְׁלֹט בַּתְּחִלָּה, כִּי שָׁם הִתְחִיל הַבֵּרוּר וְהַתִּקּוּן, וְעַל-כֵּן שָׁם צְרִיכִין לִבְצֹעַ וּלְבָרֵךְ ‘הַמּוֹצִיא’, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מְשַׁבְּרִין קְנֵה הַחֵית וְעוֹשִׂין ‘הֵא’ בְּחִינַת ‘הֵא’ דְּהַ’מּוֹצִיא. וַאֲזַי מוֹצִיאִין הַלֶּחֶם מֵחָמֵץ לְמַצָּה מֵחֵית לְ’הֵא’ שֶׁזֶּה עִקַּר הַבֵּרוּר כַּנַּ”ל:

ו וְעַל-כֵּן הַתְחָלַת כִּבּוּשׁ אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הָיָה בְּעֵת שֶׁקָּנָה אַבְרָהָם אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה מִבְּנֵי חֵת, וְהֵם אֻמָּה רִאשׁוֹנָה מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כ, יז): “הַחִתִּי וְהָאֱמוֹרִי” וְכוּ’. כִּי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שָׁם כָּל הָעֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת (כלים א, ו). וְכָל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיִים בַּפַּת הֵם בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּמִשָּׁם עִקַּר הַהַשְׁפָּעָה. וְעַל-כֵּן שָׁם עִקַּר הַבֵּרוּר שֶׁל הַפַּת לְבָרְרוֹ מֵחָמֵץ לְמַצָּה, מֵ’חֵית’ לְ’הֵא’. וְעַל-כֵּן עִקַּר הַבְטָחַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לְאַבְרָהָם הָיְתָה בְּעֵת שֶׁקְּרָאוֹ אַבְרָהָם בְּ’הֵא’ וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית יז, ה): “וְלֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ” וְכוּ’. וְשָׁם נֶאֱמַר (שם ח): “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן” וְכוּ’. כִּי עִקַּר קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הוּא קְדֻשַּׁת הַדַּעַת בְּחִינַת ‘אֲוִירָא דְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים’ (בבא בתרא קנח:), כִּי עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה הוּא קְדֻשַּׁת הַדַּעַת שֶׁזֶּה בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת ‘הֵא’ כַּנַּ”ל:

ז וְעַל-כֵּן קָנָה אַבְרָהָם הַשָּׂדֶה מֵאֵת בְּנֵי חֵת דַּיְקָא, וְאָז הִתְחִיל לִזְכּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, כִּי עִקַּר כְּבִישַׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הוּא עַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבְּרִין בְּחִינַת חֵית, בְּחִינַת ‘גְּעַר חַיַּת קָנֶה’ שֶׁהוּא עֵשָׂו שֶׁהֶחֱרִיב אֶת הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ וְגָלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. עַל-כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם עַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבְּרִין חַיַּת קָנֶה, דְּהַיְנוּ קָנֶה חֵית וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה הֵא, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַצָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת הָאֲכִילָה, שֶׁהוּא רַק בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם כָּל הַמִּצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת. וְזֶה בְּחִינַת ‘הֵא’ דְּאַבְרָהָם שֶׁהוּא רִאשׁוֹן שֶׁזָּכָה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְכַנַּ”ל.

כִּי צְרִיכִין לֶאֱכֹל בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ט, ז): “לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ” וְכוּ’. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ח, טו): “אֵין טוֹב לָאָדָם כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ” וְכוּ’. הַיְנוּ כְּשֶׁאוֹכְלִין בִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ”ל, שֶׁאָז הָאֲכִילָה בִּבְחִינַת מַצָּה כַּנַּ”ל, וַאֲזַי זוֹכִין לִבְחִינַת רְעָמִים, וַאֲזַי נִפְשָׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבְּלִבּוֹ כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת “וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ” (רוּת ג, ז) הֵפֶךְ עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב. וְאָז זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּחִינַת “וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה” (תהלים צז, יא) הֵפֶךְ בְּחִינַת ‘בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה’. כִּי אֲכִילָה דִּקְדֻשָּׁה בִּבְחִינַת מַצָּה כַּנַּ”ל הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן כַּנַּ”ל. וַאֲזַי נִתְבַּטֵּל וְנִמְתָּק בְּחִינַת ‘בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה’, כִּי עַל-יְדֵי בְּחִינַת מַצָּה שֶׁהוּא אֲכִילָה דִּקְדֻשָּׁה זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּחִינַת לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ וְלִרְאוֹת טוֹב וְכוּ’ כַּנַּ”ל [עַיֵּן כָּל זֶה הֵיטֵב בַּמַּאֲמָר ‘בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר’ הַנַּ”ל, עַיֵּן שָׁם]:

הִלְכוֹת בְּצִיעַת הַפַּת הֲלָכָה ד נִכְלֶלֶת בְּהִלְכוֹת נְטִילַת יָדַיִם הֲלָכָה ד: