כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה’ שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בִּסְפָרִים, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה’ לֹא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה לְבַד, כִּי כְּשֶׁרוֹצִים לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָׂא כָּבֵד וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָׂא מַשָׂא כָּבֵד כָּזֹּאת, אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשֹׁב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָׂא כְּלָל, גַּם שֶׁלֹּא יִדְחֶה מִיּוֹם לְיוֹם לֵאמור מָחָר אַתְחִיל מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכֹחַ כָּרָאוּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי אֵין לוֹ לְהָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי “הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ” (תְּהִלִּים צ”ה ז) הַיּוֹם דַּיְקָא:
