בְּעֶרֶב חַג הַפֶּסַח (שְׁנַת תקנ”ח) יָצָא אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ ז”ל מֵהַמִּקְוֶה, וְאָמַר לְזֶה שֶׁהָלַךְ עִמּוֹ: שֶׁבְּזֹאת הַשָּׁנָה יִהְיֶה בְּוַדַּאי בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה.
וּבְחַג הַפֶּסַח אָמַר תּוֹרָה עַל פָּסוּק: “וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ” (וְהִקְשָׁה מֵרֵישָׁא לְסֵיפָא וְאָמַר תּוֹרָה עַל זֶה בְּתֵרוּץ קֻשְׁיָא זוֹ). וּמִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה נִתְוַדַּע לְכָל בָּאֵי אֵלָיו – שֶׁבְּוַדַּאי יִסַּע לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
