תורה נ

(לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה)

הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב וְכוּ’: (תהלים כב)

כִּי כָּל הַפּוֹגֵם בַּבְּרִית, אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה (תהלים לה); וּכְשֶׁאֵין מִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת: “כָּל עַצְמוֹתַי”, אֲזַי כַּלְבָּא נָחֵת וְאָכֵל קָרְבָּנוֹ, הַיְנוּ תְּפִלָּתוֹ. וּכְשֶׁמִּתְפַּלֵּל וְטוֹעֵם מְתִיקוּת בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִלָּה, זֹאת הַבְּחִינָה נִקְרֵאת: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה. וְאֵין יָכוֹל לִטְעֹם מְתִיקוּת בַּתְּפִלָּה אֶלָּא כְּשֶׁתִּקֵּן פְּגַם הַבְּרִית, כִּי מַיִּין מְתִיקִין זֶה בְּחִינַת מַיִּין דְּדַכְיָן, זֶרַע קֹדֶשׁ, שְׁמִירַת הַבְּרִית. וּמִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַיִּין מְתִיקִין, אֲזַי דִּבּוּרָיו מְתוּקִים וְטוֹבִים, וּכְשֶׁיּוֹצְאִים מִפִּיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ברכות טו): הַשְׁמַע לְאָזְנְךָ וְכוּ’, אֲזַי נִכְנָסִים מְתִיקוּת הַמַּיִּין לְתוֹךְ עַצְמוֹתָיו, בִּבְחִינַת (משלי טו): וּשְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם. וּכְשֶׁעֲצָמוֹת מַרְגִּישִׁין מְתִיקוּת הַדִּבּוּרִים, זֶה בְּחִינַת: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה; וְאָז אַרְיֵה נָחֵת וְאָכֵל קֻרְבָּנֵהּ, כִּי עֶצֶם זֶה בְּחִינַת אַרְיֵה (כ”ש בתיקונים תיקון ג’ בהי”א תיקונים אחרונים): אֲבָל מִי שֶׁפָּגַם בִּבְרִיתוֹ, הוּא בִּבְחִינַת מַיִּין מְרִירִין, בִּבְחִינַת (שמות טו): וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה; מַיִּין מְסָאֳבִין, זֶרַע טָמֵא – אֲזַי אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה, וְאָז כַּלְבָּא נָחֵת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַיִּין מְרִירִין, שֶׁצּוֹוֵחַ הַב הַב. וְהוּא בְּחִינַת מָרָה דְּאִית לָהּ תְּרֵי פִּיּוֹת, וְהוּא בְּחִינַת: חֶרֶב פִּיּוֹת (משלי ה), בְּחִינַת גֵּיהִנֹּם דְּאִית לָהּ תְּרֵי בָּנוֹת שֶׁצּוֹוְחִין הַב הַב (כמו שכתוב בתיקונים שם). וְזֶה בְּחִינַת חוֹלַאַת שֶׁקּוֹרִין “בְּרֶעכֶנִישׁ” רַחֲמָנָא לִצְלָן, שֶׁשּׁוֹבֵר עֲצָמוֹת שֶׁל אָדָם, וְזֶה מֵחֲמַת קִלְקוּל הַמֹּחַ שֶׁבָּעֲצָמוֹת, בְּחִינַת מַיִּין מְסָאֳבִין, מַיִּין מְרִירִין, שֶׁבָּא הַחוֹלַאַת הַזֹּאת מֵחֲמַת תַּאֲוַת נִאוּף. וְזֶה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּקָרְבַּן פֶּסַח (שמות יב): וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, (וְכָתוּב בַּזֹּהַר (בא דף מא:): שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִין בָּעֲצָמוֹת לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ, וְזֶה הָיָה קָשֶׁה מְאֹד לְהַמִּצְרִים, עַיֵּן שָׁם), כְּדֵי שֶׁיַּבְחִינוּ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֶת עַצְמוֹ אִם בְּרִיתוֹ עַל תִּקּוּנוֹ. כִּי בַּפֶּסַח כְּתִיב בּוֹ (שם): וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ, כִּי עִקַּר הַפֶּסַח תָּלוּי בְּמִצְוַת מִילָה, כַּיָּדוּעַ. וּכְשֶׁהִשְׁלִיכוּ אֶת עַצְמוֹתָיו לַכְּלָבִים, וְרָאוּ אִם שָׁלְטוּ בָּהֶם הַכְּלָבִים, חַס וְשָׁלוֹם, הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין הַבְּרִית, חַס וְשָׁלוֹם, עַל תִּקּוּנוֹ. וְזֶה מַה דְּאִיתָא בַּזֹּהַר (פ’ קדושים דף פ.): אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד – לְעִנְיַן טֻמְאַת הַבְּרִית – אֵין הָבִין; וּמֵבִיא הַפָּסוּק: וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ, עַיֵּן שָׁם. בְּכֵן מִי שֶׁפָּגַם בִּבְרִיתוֹ, יִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִכְּלָבִים וּמֵחֶרֶב. וְזֶה: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי וּמִיַּד כֶּלֶב; אֲבָל: הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה. הַיְנוּ, כְּשֶׁאַרְיֵה יֹאכַל קָרְבָּנִי, זֶה לִי לִישׁוּעָה. וְזֶהוּ אֵצֶל חֶרֶב וְכֶלֶב כָּתוּב לְשׁוֹן הַצָּלָה, וְאֵצֶל אַרְיֵה כְּתִיב יְשׁוּעָה. וְדַע שֶׁעַזֵּי פָּנִים שֶׁיֵּשׁ בַּדּוֹר, הֵן הֵן הַכְּלָבִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נו): וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ; וְהֵן עוֹמְדִין וְחוֹלְקִים עַל תְּפִלַּת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, שֶׁעֲדַיִן לֹא תִּקֵּן בְּרִיתוֹ בִּשְׁלֵמוּת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית יא:): צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דִּיתִיב בְּתַעֲנִיתָא, לֵיכוּל כַּלְבָּא שִׁירוּתָא. כִּי בְּוַדַּאי הַצַּדִּיק אֲכִילָתוֹ הִיא יְקַר הָעֵרֶךְ, כִּי מַשְׂבִּיעַ אֶת נֶפֶשׁ דִּקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יג): צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ. וְהַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמַרְעִיב אֶת נַפְשׁוֹ, וְאֵין יוֹדֵעַ לְהַשְׂבִּיעַ נַפְשׁוֹ, בִּשְׁבִיל זֶה לֵיכוּל כַּלְבָּא שִׁירוּתָא, שֶׁגַּם בָּהֶם כְּתִיב: לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, כִּי גַּם הוּא אֵין יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַשְׂבִּיעַ אֶת נַפְשׁוֹ הַיְקָרָה: וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָא כֶּלֶב בְּשֵׁם שֵׁגָל ר”ה ד), כִּי הוּא בָּא עַל תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל כַּנַּ”ל: וְדַוְקָא שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת וּמִתְעַנֶּה, אֲזַי לֵיכוּל כַּלְבָּא שִׁירוּתָא, אֲבָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת, וּמִצְוָה הוּא. וְזֶה בְּחִינַת דִּיתִיב בְּתַעֲנִיתָא – יְתִיב דַּיְקָא, יְתִיב הוּא מוֹרֶה עַל הַדָּבָר שֶׁאֵין מִשְׁתַּנֶּה, כַּמּוּבָא: (עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ זַ”ל)