כִּי אִיתָא[1] שֶׁאָבִיו וְאִמּוֹ נוֹתְנִין לוֹ לְבוּשׁ לְנִשְׁמָתוֹ וְהַנְּשָׁמָה הִיא הַשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּינוּ (ליקוטי תנינא ה). נִמְצָא שֶׁכָּל שִׂכְלוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ מְקַבֵּל עַל-יְדֵי לְבוּשׁ שֶׁמְּקַבֵּל מֵאָבִיו וְאִמּוֹ. וְכָל מַה שֶּׁנִּתְוַסֵּף הֶאָרָה בְּהַלְּבוּשׁ הַנַּ”ל נִתְרַבֶּה אוֹר נִשְׁמָתוֹ, דְּהַיְנוּ חָכְמָתוֹ. וְעַל-כֵּן חַיָּב לְכַבְּדָם, כִּי עַל-יְדֵי הַכָּבוֹד שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם, עַל-יְדֵי-זֶה נִתְוַסֵּף הֶאָרָה בְּנִשְׁמָתָם, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בַּמַּאֲמָר, “דִּרְשׁוּ” (בְּסִימָן לז) עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל: ‘הִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ לְכַבְּדוֹ, וְהִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עַם הָאָרֶץ לְכַבְּדָם שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה’, עַיֵּן שָׁם. וְהַכְּלָל, שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַכֹּל הוּא הַכָּבוֹד וְכָל דָּבָר נִכְסָף לְשָׁרְשׁוֹ, עַל-כֵּן עַל-יְדֵי הַכָּבוֹד מַתְחִיל הַנֶּפֶשׁ לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְגַּלּוֹת, עַיֵּן שָׁם.
וְזֶהוּ (שמות כ): “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ”. כִּי אֲרִיכוּת יָמִים הוּא בְּחִינַת הַשָּׂגַת הַחָכְמָה, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּינוּ כַּמָּה פְּעָמִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ז): “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה”, דְּהַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם כָּבוֹד שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִתְגַּדֵּל נַפְשָׁם, וְעַל-יְדֵי-זֶה מִמֵּילָא מֵאִיר לְבוּשׁוֹ שֶׁנִּמְשָׁךְ לוֹ מֵהֶם וַאֲזַי זוֹכֶה לְהַשִּׂיג וּלְקַבֵּל חָכְמָה עַל-יְדֵי הַלְּבוּשׁ כַּנַּ”ל. וְהִיא בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים כַּנַּ”ל:
[1] לִקּוּטֵי תּוֹרָה לְהָאֲרִיזַ”ל פָּרָשַׁת וַיֵּרָא.
