בנים

א. תְּפִלָּה בְּכֹחַ הוּא סְגֻלָּה לְבָנִים: (תורה מ”ח)

ב. סֻכָּה הוּא סְגֻלָּה לְבָנִים: (תורה מ”ח)

ג. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא סְגֻלָּה לְבָנִים: (תורה מ”ח)

ד. עַל יְדֵי שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִין לְקָרֵב אֲנָשִׁים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְצַדִּיקֵי אֱמֶת, עַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לְבָנִים: (תורה נ”ג)

ה. כְּשֶׁיִּהְיֶה זִוּוּגְךָ בִּקְדֻשָּׁה, וּתְשַׁבֵּר נֶפֶשׁ הַמִּתְאַוָּה שֶׁלְּךָ, הַיְנוּ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִיּוּת, וְיִהְיֶה נִדְמֶה לְךָ כְּאִלּוּ כְּפָאֲךָ שֵׁד – עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לְךָ בְּנֵי קַיָּמָא: (תורה ל”ט)

ו. גַּם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עִקַּר זִוּוּגְךָ בְּלֵיל שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ בָּנִים חַיִּים וְקַיָּמִים: (תורה ל”ט)

ז. עַל יְדֵי רַע עַיִן לֹא יִזְכֶּה לְהַנִּיחַ בֵּן זָכָר: (תורה נ”ד אות ד’)

ח. עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע אֵין זוֹכֶה לְהַנִּיחַ בֵּן זָכָר: (תורה נ”ד אות ד’)

ט. סְגֻלָּה לְזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵיהֶם, הָאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, קֹדֶם הַזִּוּוּג – פָּרָשַׁת “וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם”. וְכֵן כְּשֶׁהַתִּינוֹק חוֹלֶה חַס וְשָׁלוֹם, יֹאמְרוּ אָז גַּם כֵּן הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה פָּרָשַׁת “וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם”: (תורה קנ”א)

י. עַל יְדֵי הַלֵּל וְהוֹדָאָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכֵן עַל יְדֵי לִמּוּד הֲלָכוֹת, מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁזּוֹכִין לְחַדֵּשׁ בָּהֶם, עַל יְדֵי זֶה בָּאָה הוֹלָדָה בְּנָקֵל. וְכֵן עַל יְדֵי תּוֹמְכֵי אוֹרַיְתָא, שֶׁמַּחֲזִיקִים בְּמָמוֹנָם אֶת הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עַל יְדֵי זֶה גַם כֵּן הַהוֹלָדָה בְּנָקֵל: (ח”ב תורה ב’ אות א’ ב’ ג’)

יא. סְגֻלָּה לְמַקְשָׁה לֵילֵד, לוֹמַר “מִזְמוֹר לְתוֹדָה”: (ח”ב תורה ב’ אות ד’ ו’)

יב. גַּם סְגֻלָּה גְּדוֹלָה לְמַקְשָׁה לֵילֵד, לַעֲשׂוֹת חֶסֶד הַרְבֵּה, דְּהַיְנוּ לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים: (ח”ב תורה ב’ אות ג’)

יג. מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְיִלְמַד תּוֹרָה וְיַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה, וְהַשִּׂמְחָה תִּהְיֶה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁיְּרַקֵּד מֵחֲמַת שִׂמְחָה; עַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְבָנִים: (ח”ב תורה פ”א)

יד. עַל יְדֵי אֱמוּנָה זוֹכִין לְבָנִים, ‘אֱמוּנָה’ בְּגִימַטְרִיָּא ‘בָּנִים’: (שיחות הר”ן סימן לד)

טו. מְסֻגָּל יוֹתֵר לַבָּנִים שֶׁיִּתְקַיְּמוּ אֶצְלוֹ – לִהְיוֹת רָחוֹק מֵהֶם, דְּהַיְנוּ לִבְלִי לִהְיוֹת דָּבוּק בָּהֶם הַרְבֵּה וּלְשַׁעְשֵׁעַ בָּהֶם בְּכָל פַּעַם, רַק לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם – רַק מַה שֶּׁצְּרִיכִים לְחַנְּכָם בַּעֲבוֹדַת ה’ כְּשֶׁמַּתְחִילִים לְהִתְגַּדֵּל, אֲבָל לֹא לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ בָּהֶם הַרְבֵּה: (שיחות הר”ן נ”ט)

טז. עַל יְדֵי שִׂמְחָה, נִצּוֹלִין מִמִּיתַת בָּנִים חַס וְשָׁלוֹם: (שיחות הר”ן סימן ס”ה)