פַּעַם אַחַת אָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: “דוּרְךְ אֱמוּנָה קֶען מֶען קוּמֶען צוּ אַזוֹי אַ רָצוֹן אַז מֶען זָאל נִיט וִויסְן וָואס מֶע וִויל, מֶע זָאל שְׁרַייעֶן גִּיוַואלְד בִּינְט מִיךְ וָוארְן אִיךְ וֶוער צוּ רִיסֶען אוֹף שְׁטִיקֶער אִיךְ וִויל נִכְלָל וֶוערִין אִין דִיר וְכוּ’ וְכוּ'” [עַל יְדֵי אֱמוּנָה אֶפְשַׁר לְהַגִּיעַ לְכָזוֹ רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵדְעוּ מַה רוֹצִים, שֶׁיִּצְעֲקוּ: גִּיוַואלְד קְשֹׁר אוֹתִי אֲנִי נִקְרָע לַחֲתִיכוֹת אֲנִי רוֹצֶה לְהִכָּלֵל בְּךָ וְכוּ’]:
