סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כט

וְזֶה הָאִישׁ שֶׁבִּזָּה אוֹתוֹ מְאֹד בִּסְטַנְבּוּל נִפְטַר מִיָּד בְּבִיאָתוֹ לְבֵיתוֹ.

וְשָׁאַל הָאִישׁ הַנַּ”ל שֶׁהָיָה עִמּוֹ אֶת רַבֵּנוּ ז”ל: הֲלֹא כְּתִיב גַּם עָנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב?

וְהֵשִׁיב לוֹ מָשָׁל עַל זֶה: שֶׁהָיָה מֶלֶךְ אֶחָד, וְאָהַב אֶחָד מִבְּנֵי הַשְּׂרָרוֹת. וְחִבֵּב אוֹתוֹ, וְקֵרְבוֹ בְּכָל מִינֵי אַהֲבָה וְחִבּוּב. וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁהִגְדִּיל, הֵעֵז נֶגֶד הַמֶּלֶךְ. וְאָמַר הַמֶּלֶךְ: “תֵּדַע, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מְאֹד, אַף־עַל־פִּי־כֵן אִי-אֶפְשָׁר לִי לַעֲבֹר עַל דַּת וּמִשְׁפַּט הַמַּלְכוּת. וּמִשְׁפָּטְךָ חָרוּץ לְמִיתָה”. וְתֵכֶף צִוָּה הַמֶּלֶךְ לְסָגְרוֹ בְּכַבְלֵי בַּרְזֶל וּנְתָנוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר.

וְהִתְחִיל זֶה הַבֶּן שְׂרָרָה לְצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ הַיִּסּוּרִים שֶׁלּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מִן הַמִּיתָה, וּרְאֵה שֶׁצַּעֲרוֹ לֹא יֻמְשַׁךְ זְמַן הַרְבֵּה כִּי־אִם עַד שֶׁיֵּהָרֵג. אֲבָל כְּשֶׁהִתְחִיל לְצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ צַעַר הַמֶּלֶךְ, רָאָה שֶׁצַּעַר הַמֶּלֶךְ יִגְדַּל מְאֹד כִּי צַעַר הַמֶּלֶךְ יִהְיֶה תָּמִיד. כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֵב אוֹתוֹ מְאֹד וְיִהְיֶה לוֹ גַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים אַחֲרָיו, וְצַעַר גָּדוֹל מְאֹד לְעוֹלָם. וְהָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת עַל צַעַר שֶׁל הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר מִצַּעֲרוֹ. וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ לְהַצִּיל אֶת הַמֶּלֶךְ מִצַּעֲרוֹ. וְנִתְיַשֵּׁב כָּךְ: הֲלֹא בּוּשָׁה חֲשׁוּבָה כְּמוֹ מִיתָה.

וְצִוָּה לְהַשַּׂר שֶׁל הַתְּפִיסָה לְהַכְנִיסוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָמַר אֶל הַמֶּלֶךְ: “הָאֱמֶת יָדַעְתִּי כִּי צַעַרְךָ גָּדוֹל מִצַּעֲרִי אַךְ אִי-אֶפְשָׁר לְךָ לַעֲבֹר עַל חָק וְדַת הַמַּלְכוּת. בְּכֵן זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה: שֶׁתְּסַבֵּב תַּחְבּוּלוֹת, שֶׁיְּבַיֵּשׁ אֶחָד אוֹתִי בָּרַבִּים, וְהַבּוּשָׁה חֲשׁוּבָה כְּמוֹ מִיתָה. עַל־כֵּן תִּרְאֶה לְהוֹצִיא מֵהַשְּׁבוּיִים גַּזְלָן אֶחָד שֶׁדִּינוֹ לַהֲרֵגָה, וַאֲנִי אֶתְגָּרֶה בּוֹ עַד שֶׁיִּכְעַס עָלַי וִיבַזֶּה אוֹתִי וְיַכֶּה אוֹתִי בָּרַבִּים, וְיַגִּיעַ לִי מִזֶּה בּוּשָׁה גְּדוֹלָה, וְיִהְיֶה נֶחֱשָׁב כְּמוֹ מִיתָה. וְאַחַר־כָּךְ יִקְחוּ אֶת הַגַּזְלָן הַחַיָּב מִיתָה בְּלֹא זֶה וִימִיתוּהוּ כְּדִינוֹ. וְהָעוֹלָם יִהְיוּ סוֹבְרִים שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁבִּזָּה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ הֶחָבִיב נֶהֱרַג, וְלֹא יִתְחַלֵּל כְּבוֹד הַמַּלְכוּת וְהָעֶבֶד שֶׁלּוֹ”.

כָּךְ לִפְעָמִים אֶחָד מְבַזֶּה אֶת הַצַּדִּיק. וּבֶאֱמֶת הוּא עוֹשֶׂה טוֹבָה גְּדוֹלָה לְהַצַּדִּיק, כִּי מְכַפֵּר לוֹ עַל זֶה מַה שֶּׁהָיָה חַיָּב לְהִסְתַּלֵּק, וְנִתְחַלֵּף עַל בּוּשָׁה זוֹ. אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין זֶה כְּבוֹד שָׁמַיִם שֶׁלֹּא לִקַּח נְקָמָה מִזֶּה שֶׁבִּזָּה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ הֶחָבִיב לוֹ מְאֹד. וְלַעֲנשׁ אֶת זֶה שֶׁבִּזָּה אֶת הַצַּדִּיק בִּשְׁבִיל זֶה גַּם־כֵּן לֹא נִיחָא קָמֵהּ, כִּי גַּם עָנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב. עַל־כֵּן הוּא יִתְבָּרַךְ מִסִּבּוֹת מִתְהַפֵּךְ, וּמַעֲמִיד עַל הַצַּדִּיק אִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה וָעֹנֶשׁ מִכְּבָר. וּמְזַמְּנָם שְׁנֵיהֶם לְפֻנְדָּק אֶחָד, וְזֶה מְבַזֶּה אֶת הַצַּדִּיק, וְהַצַּדִּיק נִפְטָר בָּזֶה מִן דִּינוֹ כַּנַּ”ל. וְזֶה הָאִישׁ נֶעֱנָשׁ אַחַר כָּךְ וְנִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַצַּדִּיק נֶעֱנַשׁ. וּבֶאֱמֶת ‘גַּבְרָא קְטִילָא קְטַל’ (אדם מת הרג) כִּי כְּבָר הוּא חַיָּב עָנְשׁוֹ מִקֹּדֶם. “וְדַרְכֵי ה’ יְשָׁרִים” “וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ”