רֹב הַנְּפִילוֹת שֶׁל הָאָדָם, הוּא מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר נִתְעוֹרֵר כַּמָּה פְּעָמִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְנָפַל מִזֶּה.
וּבֶאֱמֶת הוּא לְהֵפֶךְ, כִּי הֲלֹא אֲפִלּוּ מִי שֶׁחָטָא כָּל יָמָיו וְלֹא נִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה כְּלָל, אִם יָשׁוּב לְבַסּוֹף מוֹחֲלִין לוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל. מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר כַּמָּה פְּעָמִים וְחָזַר וְנִתְרַחֵק וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה וּבְוַדַּאי בְּנָקֵל לוֹ יוֹתֵר לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, כִּי ‘לֵית רְעוּתָא טָבָא דְּאִתְאַבִיד’. (שָׁם הֲלָכָה ז’ אוֹת ז)
