אָמַר בְּבֵית רבי נחמן-נתן שֶׁיָּשַׁב שָׁם בִּשְׁכֵנוּת, עָנָה וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא יָשַׁבְתִּי בִּשְׁכֵנוּת, וְעַתָּה אֲנִי שָׁכֵן רָאוּי שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַחוֹלַאַת שֶׁלִּי. וְאָז אָמַר פָּסוּק זֶה (יְשַׁעְיָה ל”ג): “וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי”, בְּדִבְרֵי צַחוּת שֶׁקּוֹרִין וֶוערְטִיל, הַיְנוּ שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהוּא שָׁכֵן רָאוּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה חוֹלֶה. וְנִתְבַּהֲלוּ הַשּׁוֹמְעִים וְנִפְלָא בְּעֵינֵיהֶם מְאֹד. כִּי כְּשֶׁיָּצָא מִפִּיו הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ יָצָא בְּכָל מִינֵי חֵן אֱמֶת וְקָדוֹשׁ מְאֹד. אַחַר־כָּךְ זָכִינוּ לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה נוֹרָאָה בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה עַל־זֶה וְהוּא מְחֻבָּר לְהַשִּׂיחָה שֶׁל הַבָּתִּים הַנַּ”ל. (וְעַיֵּן לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן חֵלֶק ב’ סִימָן ח’ אוֹת ז). וְאִם עֵינֵי שֵׂכֶל לְךָ תָּבִין מְעַט עַד הֵיכָן הָיָה מַגִּיעַ שִׂיחוֹתָיו וְדִבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים בִּפְרָט דִּבְרֵי צַחוּת שֶׁלּוֹ:
