יַיִן פּוֹטֵר כָּל מִינֵי מַשְׁקִין
עַיֵּן בַּמַּאֲמָר הַמַּתְחִיל ‘הַאי מָאן דְּאָזֵל לְמִינְסָב’ וְכוּ’ סִימָן כט. שֶׁתִּקּוּן כְּלַל הַדָּמִים הוּא עַל-יְדֵי שֶׁמְּרִימִין אֶת הַמֹּחַ, וּמִשָּׁם נִמְשָׁךְ לַבְנוּנִית לְכָל הַדָּמִים, עַיֵּן שָׁם.
וְהִנֵּה הַבְּרָכָה שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים הוּא כְּדֵי לְחַזֵּק וּלְתַקֵּן נַפְשׁוֹ, וְעַל-יְדֵי-זֶה יָכוֹל לְתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ הַמְלֻבָּשׁ בְּתוֹךְ הַדָּבָר שֶׁאוֹכֵל. וְזֶה שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל לֶאֱכֹל קֹדֶם הַתְּפִלָּה (ברכות י:) וְלָמְדוּ מִפָּסוּק (ויקרא יט, כו): “לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם” – ‘לֹא תֹּאכְלוּ קֹדֶם שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ עַל דַּמְכֶם’. כִּי “הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ” (דברים יב, כג). וְצָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּחִלָּה לְתַקֵּן דָּמוֹ וְנַפְשׁוֹ וְאָז יוּכַל לֶאֱכֹל וּלְהַעֲלוֹת וּלְתַקֵּן הַנְּפָשׁוֹת הַמְלֻבָּשִׁין שָׁם, כִּי הַתְּפִלָּה הוּא שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּבְרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לַה’ יִתְבָּרַךְ, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִתְתַּקְּנוּ הַנְּפָשׁוֹת. כִּי הַנֶּפֶשׁ הוּא בְּחִינַת דִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, וְכֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַמְלֻבָּשִׁין בְּכָל הַדְּבָרִים הֵם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת וְדִבּוּרִים הַמְלֻבָּשִׁין בְּכָל מָקוֹם. וְתִקּוּן הַדִּבּוּר הוּא עַל-יְדֵי שֶׁבַח הַצַּדִּיקִים, וְעַל-יְדֵי בְּרָכוֹת לַה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם.
וְזֶה גַּם כֵּן בְּחִינַת הַבְּרָכָה שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל דָּבָר, כְּדֵי לְבָרֵךְ וּלְהוֹדוֹת אֶת צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה יִתְתַּקְּנוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת דִּבּוּר. וְזֶה שֶׁאִיתָא בַּתִּקּוּנִים (תקון יב דף כז.) שֶׁבְּרָכָה הִיא מִסִּטְרָא דְּאִמָּא עִלָּאָה בְּחִינַת (יחזקאל מד, ל) “לְהַנִּיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ”, עַיֵּן שָׁם. כִּי שָׁם בְּחִינַת ‘נֶעְכָּר הַדָּם וְנַעֲשֶׂה חָלָב’ (ברכות ו:), שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הַנְּפָשׁוֹת. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁמְּבָרְכִין עַל הַיַּיִן שֶׁאָז נִתְעַלֶּה הַדַּעַת מְאֹד בִּבְחִינַת (יומא עו:) ‘זָכָה – נַעֲשֶׂה רֹאשׁ’ כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, כִּי עַל-יְדֵי הַבְּרָכָה הוּא בְּחִינַת ‘זָכָה’ כִּי מְזַכֵּךְ אֶת דָּמָיו כַּנַּ”ל. וְעַל-כֵּן אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עוֹד עַל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין, כִּי מֵאַחַר שֶׁנִּתְתַּקֵּן וְנִתְעַלָּה הַדַּעַת עַל-יְדֵי הַיַּיִן וּבִרְכָתוֹ, מִמֵּילָא נִתְתַּקְּנוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת דָּמִים, כִּי עִקַּר תִּקּוּן הַדָּמִים שֶׁהֵם הַנְּפָשׁוֹת תָּלוּי בְּהַדַּעַת כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְעַל-כֵּן הַיַּיִן חָשׁוּב, שֶׁצְּרִיכִין לְבָרֵךְ עָלָיו אֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה וְאֵין הַפַּת פּוֹטְרוֹ. כִּי גַּם חֲשִׁיבוּת הַפַּת הוּא גַּם כֵּן מֵחֲמַת בְּחִינַת הַדַּעַת הַמְלֻבָּשׁ שָׁם כַּנַּ”ל. וְעַל-כֵּן הוּא פּוֹטֵר כָּל הַסְּעֻדָּה, כִּי הַכֹּל טָפֵל אֶל הַדַּעַת, כִּי הַדַּעַת הוּא הָעִקָּר כַּנַּ”ל. אֲבָל הַיַּיִן שֶׁהוּא בְּחִינַת ‘דַּעַת גָּדוֹל מְאֹד’, אֵין הַפַּת פּוֹטְרוֹ.
וְעַל-כֵּן מְבָרְכִין עַל שִׁנּוּי יַיִן ‘הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב’, כִּי כָּל הַטּוֹב תָּלוּי בְּהַדַּעַת בִּבְחִינַת “גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב” (משלי יט, ב) כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא שָׁם. וְעַל-כֵּן הַיַּיִן שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדַּעַת מְבָרְכִין עָלָיו ‘הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב’, כִּי בִּמְקוֹם הַדַּעַת שָׁם הַטּוֹב כַּנַּ”ל:
