חלק שני
א . כְּשֶׁהַצַּדִּיקִים נִתְפַּרְסְמִים בָּעוֹלָם, עַל-יְדֵי זֶה נִתְחַדְּשִׁים נִגּוּנִים בָּעוֹלָם.
ב . הַלְוִיִּים הָיָה לָהֶם לְכָל יוֹם נִגּוּן מְיֻחָד, וְעַכְשָׁו בַּגָלוּת נִשְׁתַּכְּחוּ הַנִּגּוּנִים. וּכְשֶׁבָּאָה אֵיזֶהוּ שֶׁבֶר עַל אֵיזֶהוּ אֻמָּה, אֲזַי מִתְנוֹצֵץ הַנִּגּוּן שֶׁל הַלְוִיִּים שֶּׁהוּא כְּנֶגֶד הַשֶּׁבֶר הַזֶּה.
ג . עַל-יְדֵי הַנִּגּוּנִים שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶם קוֹל בְּכִיָּה, יְכוֹלִים לְהוֹצִיא הַשְּׁבוּיִים, בְּחִינַת מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.
ד . עַל-יְדֵי הַנְּגִינָה אָדָם נִכָּר, אִם קִבֵּל עָלָיו על תּוֹרָה.
ה . מַה כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה, מַתְחִיל לְזַמֵּר וּלְנַגֵּן וְלא כֵן בַּאֲכִילָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַבְּאֵר, וְלא אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַמָּן.